<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השנים ועשרים</h1>
<h2>דף ס:</h2>
הוא שבחדש חסר, והוא שיש בו ר"ח שני ימים. אחד להשלמת חדש שעבר ואחד לחדש הבא, היו נוהגין לכתוב בגיטין וכתובות ושאר שטרות את המנין מיום שני ואין מזקיקין שהוא כך וכך ליום שני מפני שיום ראשון אינו ממנין חדש זה אלא מחדש שעבר, אלא שאם נכתב השטר ביום ראשון אנו כותבים ביום ראשון לחדש פלוני ואם נכתב ביום שני כותבין ביום שני לחדש פלוני שהוא ראש חדש או שיכתבו ביום שני לחדש פלוני שהוא יום שלשים ואחד לחדש פלוני, אבל משעבר יום שני אין מונין אלא ממנו, ואם נכתב שטר בשמיני ליום שני אין אנו נוהגים לכתוב אלא בשמונה ימים לירח פלוני סתם, והדבר ידוע שהוא מיום שני ואין לדונו מיום ראשון עד שיעשה השטר מוקדם בכך, שאין המנין אלא משני.
ואותם התלמידים צוחו עלינו לומר שכל שאנו כותבין סתם מיום ראשון הוא, הואיל ואף הוא ראש חדש בלשו' בני אדם, וכל שכתבו סתם הוה ליה מוקדם ומזקיקין לכתוב ביום שמיני ליום שני של חדש פלוני. עד שראיתים חוככים להנהיג כן. ואף אני הייתי מניח להם מקום בכך, אחר שאין בה שום היזק. אלא שהעמדתי בה כנגדם שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וכן בכתובות הראשונות ושאר השטרות ומתוך כך נשאתי ונתתי עמהם בה.
נמתי להם באמת כדעתכם ידעתי גם אני שבענין נדרים אמרו שאם נדרו בחדש זה והיה חדש חסר בא אחריו שיש בו שני ימים ר"ח, וראשון בהם הוא ממנין חדש שעבר שהוא מותר באותו יום שלשים ואינו מנוי בענין נדרים מכלל חדש שעבר הואיל ובלשון בני אדם הוא קרוי ר"ח מכלל חדש הבא הוא. שכל שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכן ידענו שבתוספות כתבו (ס':) שמכאן אנו למדים שכל שכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראשון של שני ימי ראש חדש כותבין ביום ר"ח פלוני או ביום ראשון לחדש פלוני, ואין צריך לכתוב שהוא יום שלשים לירח פלוני, שלגמרי מונין מראשון, ואם היה יום שני [וכתבו עליו [יום] ראשון הוה ליה מוקדם אלא אם כן כתבו בפירוש שהוא יום שלשים ואחד] לחדש שעבר ואם (י)כתבו בשני שיכתבו ביום שני לחדש פלוני שהוא ר"ח, הא מ"מ עיקר המנין מר"ח הוא, הואיל ובלשון בני אדם קרוי ר"ח, שאף בדיני ממונות בדין זמן השטרות התבאר בפרק קונם (ס"ג.) בשמועות עד חדש אדר שהולכין בה אחר לשון ב"א, אלא שמ"מ חזרו בתוספות לומר שבגיטין מיהא כל שכתבו בראשון צריך לכתוב ביום שלשים לחדש פלוני שהוא ר"ח פלוני, או ביום ר"ח פלוני שהוא יום שלשים לירח פלוני, ואם כתבו בשני צריך לכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ר"ח או שהוא יום שלשים ואחד לירח פלוני כדי להחמיר ולהפליג בדיוק.
זהו ענין דבריהם, ומאחר שהם מזקיקים כן בגיטין, אף אנו נוהגים כן בכתובות ובכל השטרות על פי חכמי הארץ הלז ורבניה לרוחא דמלתא כדי להפליג בדיוק. מ"מ אין ספק שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא כשנכתב הגט או השטר ביום ראשון או יום שני, אבל משעבר יום שני, כל שאר הימים אין מונין אלא משני, כדין חנוכה שהיא בחמשה ועשרים בכסליו ומונין אותה משני, וכן פורים שהוא בארבעה עשר באדר ומונין אותה משני, וכן בכל החשבונות. ואף לענין נדר פשוט הוא לדעתנו שאם נדר בכך וכך עד יום שמיני לירח פלוני שאותו יום שמיני נמנה מן השני כשאר כל החשבונות, ולא נזכר בזה לשון ב"א אלא לשני ימי ר"ח, הא משעברו שני ימים אין לחוש בזה כלל, וכל המנינין אינו אלא משני, שהרי עיקר המנין לענין המועדות כך הוא, ועל מנין המועדות ראוי לסמוך, ובהדיא אמרו אין אדר בא אלא ב'ז'ב'ד'ו' אע"פ שיום ראשון שלו הוא יום אחד.
והדברים ברורים ומחוורים ומנהגם של אבות תורה הוא עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
